אופיר מורד, מזרחי - טפחות: המוסדיים הם שחקן מרכזי בשוק האשראי העסקי

"שוק האשראי העסקי שינה פניו בשנים האחרונות כאשר המוסדיים הפכו לשחקן מרכזי במתן אשראי עסקי על-חשבון הבנקים", כך קבע אופיר מורד, ראש החטיבה לבנקאות עסקית ומנהל סיכוני אשראי, במזרחי טפחות, במפגש מימון והשקעות של פורום CFO.

מורד: "האשראי העסקי גדל בממוצע ב-8% כל שנה, אבל בשנים האחרונות חל שינוי בשוק הזה וההתפלגות שונה. בעבר, מי שרצה אשראי לעסק הכין תכנית עסקית ופנה לבנק שלו. היום השוק השתכלל. האג"ח הייעודי הופסק ואין במה להשקיע. הכספים הפנסיוניים יצאו מהבנקים וכך כסף רב שכב והיה צריך למצוא לו מקום. בשנת 2013 ירד נתח האשראי העסקי מהבנקים ב-13 מיליארד שקלים והיום הוא אצל המוסדיים ואצל אחרים. כלומר, מחד לבנקים אין מקורות ארוכי טווח ומנגד למוסדיים יש כסף שאין איפה להשקיע אותו. אמנם מוסדיים ניסו ללכת לכיוון 'הבנקאי' ולתת אשראי לסטודנטים, לרכישת רכבים וכולי, אך מהלך זה הצליח פחות".

לדבריו, בשוק יש ארביטראז' רגולטורי, כאשר הבנקים נדרשים להלימות הון גבוהה מאד ולמוסדיים אין שום מחויבות בהקשר הזה. "קבוצת עזריאלי עשתה מימון מחדש למגדלי עזריאלי של 1.1 מיליארד שקלים. הכסף גוייס באג"ח מדינה +1.16%. עלות הגיוס של בנק לתקופה של שבע שנים היא אג"ח מדינה + 1%. שום בנק לא יכול להתחרות בעסקה כזו שנותנת תשואה להון של פחות מאחוז. זו רק דוגמא אחת. לגופים יש היום הזדמנות לגייס הון שלא מהבנק", הוא אומר ומוסיף: "למערכת הבנקאית יש כוח ויכולת תפעול מרשימה. בגוף מוסדי גדול יש בודדים בלבד שמנהלים את האשראי העסקי. אצלנו בלבד יש 150-200 עובדים (לא כולל הסניפים)".

הפתרון: שילוב כוחות

מורד סבור כי בשיתוף פעולה - סינדיקציה - אפשר לגשר על הפערים הללו לאורך זמן. וטוען כי הארביטראז' הרגולטורי מחייב שיתוף ושילוב כוחות – גמישות גיוס משולבת בתפעול איכותי:"השאלה היא מתי לשלב מוסדי בעסקה ומתי לא. לאחרונה רואים גופים שהנפיקו אג"חים ורוצים לעשות פירעון מוקדם מול מוסדי. המוסדי לא מעוניין בכך ואם כן, הוא מבכר לקבל את כל הרבית הצפויה בעת הפירעון.

מורד מציג את עסקת המימון של פטריק דרהי כדוגמה: "אנחנו היינו הבנק היחיד בסינדיקציה שלו, כשבאו לבקש פירעון מוקדם אנחנו דיברנו על קנס של 2%-3%, המוסדיים רצו לפי ההסכם 25% קנס פירעון מוקדם. אחרי הסכמה רחבה גבינו 6%. זה פער שאם לא יודעים לחשוב כמו מוסדי קשה מאד לגשר עליו. לכן רבים מעדיפים שהסינדיקציות יהיו של גופים בנקאיים ולא של מוסדיים".

מורד מוסיף כי ועדת גולדשמידט הבינה שבעקבות המשבר באשראי יש לסדר את החיתום וגם את הקשר בין הבנקים למוסדיים: "לפי הוועדה אי אפשר למכור את כלל הסיכון. רצו לקבוע מגבלות על הבנק המארגן מבחינת היקף הסיכון. בהמלצות הוועדה יש הרבה מורכבות ובעיות והן אינן סופיות עדיין".

שאלה נוספת אליה התייחס מורד היא כיצד מתמודדים עם בעיית ההגבלים העסקיים. "הממונה על ההגבלים מחייב אישור של הלווה וזה תלוי גם בסוג הסינדיקציה שמבצעים. המאפיין העיקרי של עסקת סינדיקציה זה אשראי בהיקף כספי משמעותי. לבנקים אין בעיה של נפח ולעתים גם של הלימות הון. לבנק יש תאבון סיכון מסוים ולא תמיד ירצה להיות בחשיפה גדולה יותר, לכן היום בנקים לא נותנים חיתום מלא על עסקאות".

לדבריו, קבלת ההחלטות בין הגופים בסינדיקציה מתבצעת בדרך כלל בצד הבנקאי מקרב המלווים, לכן מקבלים עמלת ארגון והתחייבות, כי לבנק יש יכולות לתת את הליווי המקצועי הזה. מורד מנה שלושה סוגי עסקאות:

1. חיתום מלא - המארגן מבטיח לספק את מלוא המימון אם לא יצליח להביא שותפים נוספים
2. BEST EFFORTS - המארגן מתחייב להתאמץ אבל לא חייב להשלים את המימון החסר.
3. קלאב דיל - בדרך כלל ה-CFO הוא הגוף המארגן, והגופים המממנים מתנהלים ישירות מולו.

לסיום, ציין מורד כי היתרונות ללווה בשני הסוגים הראשונים הם סינרגיה המאפשרת הן את המקצועיות הבנקאית בעסקה מורכבת והן ממימון בהיקף גדול, קשר שוטף עם גוף מארגן אחד וסבירות גבוהה לגיוס ההון המלא הנדרש.